כה נמהרת היא השמש בשניות שוקעת חרש
והאדום שהציף את הגבעות כמו צעיף
והסומק התמים שריצד על פני הרים
שניהם גוועים כבה האור
במקום כחול הכל שחור
לו יכל הבנאדם לצייר הכל אחרת?
במחיא מכחול שקיעות אינספור,
לב לפתוח כמו מחברת
למחוק קנאה כאב שנאה כי שלושתם לא נחוצים
לא יהיה עוד שביב של רוע רק פרחים מבלי קוצים
אך כשלאדם ניתן האושר הוא בחר לחוש כאב
לא להיות אדיש לאופל הוא בחר להתקרב
כשידו נגעה בטוב הוא מייד החל לצרוח
כי הוא גם נגע ברע. שממנו אין לברוח.
את הסודות של העולם הוא חיפש בכל מקום
על שפת נהר חשבון הנפש חש שבא אל שפת תהום
כשצלל לתוך קרבו לבסוף מצא תשובה.
הטיב לסלוח לעצמו,
– ונמלא באהבה .